זה כמו לעמוד על צוק...

בזמנו כשקראתי את הספר ״הרשימה״ של יובל אברמוביץ, כתבתי לעצמי רשימה של נושאים שבא לי לכתוב ולדבר עליהם. כתבתי אותם רק ברמה של הכותרת, ואחד מהם היה ״זה כמו לעמוד על צוק״.

האמת שאני כבר לא זוכרת למה התכוונתי באותה התקופה כשכתבתי את זה, וכנראה זה באמת כבר לא משנה, כי היום הנושא הזה קיבל משמעות אחרת עבורי.

לא ידעתי שככה זה יהיה

לפני כ-3 חודשים הפכתי להיות אמא ומאז הכל השתנה.

כל יום אני לומדת משהו חדש על עצמי, על הזוגיות שלי, על הילד שלי ועל כל הסיטואציה בכללי, ויחד עם הלמידות מגיעים האתגרים;

כמה זמן עבר מאז שהוא אכל פעם אחרונה?

הוא ישן מספיק?

מתי פעם אחרונה חפפתי?

לובשים היום ארוך או קצר?

מתי פעם אחרונה התאמנתי?

איך אני משלבת עבודה ותינוק בבית?

איך מסתדרים מכאן והילך?

זה רק מקבץ קטן של מחשבות שרצות אצלי בראש, והאמת אם לפרק אותן אחת מהשנייה, זה לא נראה כזה נורא, אך כשכל המחשבות והדאגות מתאספות יחד, אני מרגישה שאני עומדת על צוק.

לא בא לי ליפול או לקפוץ, ממש לא. בא לי לצעוק! בא לי לצעוק הכל כדי שלפחות מישהו אחד ישמע.

כן, קורה שברגעים כאלה אני קצת בוכה, אחרי הכל כולנו אנושיים ולכל אחד יש את הכמות המקסימלית שלו שהוא יכול להכיל, אבל אז אני חושבת - ״איפה ה- NLP פוגש אותי בכל זה?״.

האנרגיה זורמת למקום שבו מתמקדת תשומת הלב

במילים אחרות, מה שאני אבחר להתמקד בו, זה בדיוק מה שאני אקבל (אפשר גם להקביל את הנחת היסוד הזו מעולם ה- NLP, למשפט המפורסם ׳מחשבה יוצרת מציאות׳).

אז החלטתי שעל כל אתגר כזה אני מסתכלת כעל הזדמנות, אותה הזדמנות למידה שכתבתי עליה מקודם.

החלטתי שאני זורמת ומתגמשת, כי ׳האלמנט בעל הגמישות הרבה ביותר במערכת, יהיה הזרז שלה לשינוי׳ - עוד הנחת יסוד נפלאה. זה מדהים לגלות לאן אפשר להגיע ברגע שאנחנו בוחרים טיפה להרפות וטיפה להגמיש את המחשבה שלנו.

ואם בשינוי עסקינן, איך משהו יוכל להשתנות אצלי מבלי שאנקוט בפעולה כלשהי? הרי שכל שינוי, גדול או קטן, מתחיל מצעד אחד שאנחנו בוחרים לעשות לעברו. אז אני בוחרת לאסוף את האתגרים שלי לתוך ילקוט, להביט אל האופק ולהתחיל ללכת, צעד אחר צעד.

חשוב לדבר

לא הייתי מצליחה להגיע לשלב בו אני מתחילה לעשות את הצעדים שלי מבלי לדבר על כל מה שאני חווה ועוברת. כל אחד ואחת מאיתנו זקוקים לפחות לאדם אחד שיקשיב לנו. אדם אחד שאיתו נוכל לחלוק את כל הקושי וההצלחות, הירידות והעליות, הכאב והשמחה. אדם שנוכל לשתף אותו בחלומות שלנו והוא יעודד אותנו להגשים אותם.

אז כאן יש לי שני כובעים: כובע המנחה, האוזן הקשבת והמעודדת, וכובע המשתפת שגם כן זקוקה לאוזן קשבת.

בנימה זו, אני רוצה לסיים בהנחת יסוד יפהפיה נוספת, שאולי היא גם האהובה עלי ביותר;

אפשרי בעולם - אפשרי עבורי!

״אדם שמזיז הרים - התחיל בלסחוב אבנים קטנות״